תקשורת המונים

-----------------------------------------------------------------------

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: rentatar@gmail.com - שלחו כאן אימייל

זכות הציבור לדעת

הזכות לדעת היא זכות בסיסית במשטר דמוקרטי. לא די בכך שהאינפורמציה מגיעה לציבור, יש להדגיש את זכותו החוקית לקבל אינפורמציה, או בכלליות – זכותו של ציבור לחקור ולבדוק כיצד מתנהלים ענייניו. ההנמקה של הזכות לדעת, , היא – "ענייני הציבור הם מעניינו של הציבור". חופש האינפורמציה הוא מושג מורכב, ומבחינה מסוימת חופף את המושג "הזכות לדעת" בכך שחופש האינפורמציה חל על אפשרויות הגישה למקורות מידע ובאורח כללי יותר גם על חובתם של גורמים בציבור לספק אינפורמציה על מעשיהם הזכות לקבלת אינפורמציה מאפשרת את זכותו של אדם לבקר את שלטונו. וכדי שהביקורת תהיה בעלת משמעות, יש לאפשר לציבור, באמצעות העיתונות, גישה חופשית לנתונים ולעובדות. הזכות לדעת או בהגדרתה הכוללנית יותר, חירות האינפורמציה, הוכרה במליאת עצרת האומות המאוחדות במושבה הראשון "כזכות אנושית בסיסית" וכאבן בוחן לכל יתר החרויות.

חלק בלתי נפרד מהזכות לחופש הביטוי היא הזכות לדרוש מידע ולקבל מידע. זכות זו ידועה כ"זכות הציבור לדעת". זכות זו, לפי שיטת השופט ד"ר משה לנדוי (בג"ץ (243/62) הזכות לקבל ולהפיץ מידע היא תנאי הכרחי שבלעדיו אין קיום למשטר הדמוקרטי ובלעדיה לא תיכון דמוקרטיה אמיתית. במסגרת זכות זו כלולה גם החובה החלה על השלטון לידע את הציבור בכל הנוגע למדיניותו ולפעולותיו. על כך כתב השופט ברק: "המידע השלטוני הוא נכס השייך לציבור ולפיכך על איש הציבור להיות נכון לחושפו בפניו. כנגד זכותו של היחיד לקבל מידע עומדת חובתו של השלטון לספק מידע ומכאן חובתם של נושאי תפקידים ציבוריים ליתן מידע לציבור".

עניין ציבורי

פרסום של עניין ציבורי ייעשה אך ורק כאשר יש לציבור עניין (במובן של אינטרס) לגיטימי לדעת עליו, לצורך מימוש זכויותיו האזרחיות והדמוקרטיות. עניין ציבורי כדברי המלומד ד"ר זאב סגל הוא "עניין שיש לציבור תועלת בידיעתו, אם לשם גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם אורחות חייו". לדוגמא: איש ציבור שמעל בתפקידו, והתקשורת מפרסמת את החשד, תחת ההצדקה שיש פה עניין ציבורי, הנושא יבחן בבית משפט, ורבים הסיכויים כי מכיוון שמדובר באיש ציבור שהוא רכוש הציבור, ולא אדם פרטי, על הציבור לקבל אינפורמציה לגבי האיש מכיוון שהוא מהווה סכנה למשטר הדמוקרטי ולציבור. ואולם, אדם פרטי שהתקשורת נטפלת אליו ומפרסמת ידיעה שעניינה רכילות זולה, שכל מטרתה לנבור בחייו האישיים, סביר להניח כי בית המשפט יטה לפסילת הכתבה מכיוון שהיא פוגעת בשמו הטוב של אותו אדם, ועוברת על חוק איסור לשון הרע. מעולם לא הוגשה תביעה ייצוגית לגבי לשון הרע.
עניין ציבורי נבדל מ"עניין לציבור", הנועד לספק, כהגדרת בית המשפט העליון, "מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים". הבחנה זו מקובלת גם על רובם המכריע של כלי התקשורת. תקנון האתיקה של מועצת העיתונות מכיר בזכות לפרטיות באין עניין ציבורי בפרסום

מהי עבירה אתית ?

עבירה אתית היא עבירת מוסר. מועצת העיתונות בישראל מציינת עבירה אתית כ"אמצעי פסול" שנוקט העיתונאי להשגת או הפצת מידע. אמצעי פסול יכול להיות "הערמה, פרובוקציה (התגרות) פיתוי, סחיטה, איום, אלימות, חדירה שלא כדין לרשות הפרט, האזנת סתר בעבודת עיתונאי" ועוד. ההנחה העומדת בבסיס איסורים אלו היא שעיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת בהגישם לציבור שירות מקצועי ופרסום מדוייק , הוגן ואחראי על ידיעות ודיעות ובלבד שלא ישתמש בחופש העיתונות באמצעים פסולים שיש בהם קלון למקצוע העיתונות – שכן שימוש שכזה עלול לפגוע קשות באמון הציבור בעבודה העיתונאית. העובר עבירה אתית דינו יבחן בבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, וזו תהיה מוסמכת לחייב את העיתון להשעות את העיתונאי מעבודתו העיתונאית.

מהי עבירה על החוק

במדינה דמוקרטית מתייחדת סמכות החקיקה הראשית לפרלמנט – כלומר לנציגיו הנבחרים של העם – ורק הם רשאים להסמיך את רשויות השלטון להגביל את חירותו של האזרח למטרה ראויה. החוק – הינו פועל יוצא של החלטה המתקבלת ברוב בכנסת – הגוף הנבחר על ידי העם. בחוק מצויין כי על האזרחים להישמע להוראותיו, וכל העובר על החוק, כלומר שאינו נשמע להוראות החוק, צפוי לעונשים המצויינים בחוק. העונשים יכולים להיות עונשי מאסר בפועל. עבירה על החוק היא עבירה על הוראות המדינה – והפרט או האזרח העושה כן, נחשב עבריין. בניגוד לעבירה על החוק, עבירת מוסר (עבירה אתית) אינה נתפסת כעבירה חוקית, שיש עימה עונש מאסר, ולכן, התופעות הקיימות בחברה הישראלית כי אנשים נוטים יותר להקל ראש בעבירות אתיקה מאשר בעבירות על חוקי המדינה.

אתיקה עיתונאית

ה"אני מאמין" של מועצת העיתונות בישראל. תורה שלמה המנחה את העיתונאים אחר מהותם של הערכים החיוביים והמוסריים וההתחקות אחריהם. ערכים כגון: טוב ורע, ראוי או לא ראוי, חובה ואסור. אתיקה זו היא שם כולל לעבירות מוסר הרשומות בתקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות בישראל וכן, כללים, מוסכמות, נוהגים והבנות, שאינם כתובים בשום מקום, אך מוסכם על רבים שהם חלק ממנה. למעשה מדובר בכללי אסור ומותר בעבודה העיתונאית בתחום סיקורו. אין חלות סנקציות פליליות או אזרחיות על העובר על כללי האתיקה בניגוד לחוקי המדינה.

פונקציה

מושג יסוד בתיאוריה המבנית תפקודית בתחום תקשורת ההמונים שבה החברה היא מערכת המורכבת ממבנים או מתת מערכות. לחברה צרכים שונים וכל מבנה נועד למלא לפחות תפקיד חברתי אחד. ממילוי התפקיד נובע לפחות תפקוד (Function) אחד (Merton, 1957). תוצאה או השלכה חיובית הנובעת ממילוי תפקידה של התקשורת נקראת פונקציה .

דיס-פונקציה

מושג יסוד בתיאוריה המבנית תפקודית בתחום תקשורת ההמונים שבה החברה היא מערכת המורכבת ממבנים או מתת מערכות. לחברה צרכים שונים וכל מבנה נועד למלא לפחות תפקיד חברתי אחד. ממילוי התפקיד נובע לפחות תפקוד (Function) אחד (Merton, 1957). תוצאה או השלכה שלילית הנובעת ממילוי תפקידה של התקשורת נקראת דיס-פונקציה .

כללי אתיקה

אלו הם הכללים שמועצת העיתונות בישראל קבעה לכל העיתונאים בארץ לפעול על פיהם. לדוגמה: יושר והגינות, נאמנות לאמת, בדיקת העובדות, אוביקטיביות, תיקון טעויות התנצלות ומתן אפשרות לתגובה מצד הציבור, פרטיות ושם טוב של אדם, שלא להפלות ולא לפרסם דבר שיש בו משום הסתה או עידוד לגזענות או לאפליה פסולה על בסיס גזע, מין, מוצא, צבע עור, עדה, לאומיות, עיסוק , נטיה מינית, מחלה או נכות גופנית או נפשית, אמונה או השקפת עולם. שלא לפעול בניגוד עניינים, שלא להשתמש לרעה בתפקיד העיתונאי, שלא לפרסם דבר שיש בו טובת הנאה, שלא להשתמש לצורך השגת מידע באמצעים פסולים, לא לגלות מידע ולשמור על זהותו של מוסר הידיעה.

אתיקה הנתונה למצפונו של עיתונאי

כל עיתונאי מגיע עם המטען האישי שלו, ובאזור הדמדומים שבו לא ברור באופן חד משמעי, היכן מתחילים כללי האתיקה והיכן מסתיימים, יש מצבים שהעיתונאים פועלים בהתאם למצפונם וכל מקרה לגופו. כך למשל, עיתונאי מסויים יכול לעמוד מול מצב שאין התייחסות מפורשת בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות על כיצד עליו לנהוג, ובמקרה כזה הוא ינהג לפי מצפונו האישי כאדם. כל עיתונאי הוא בראש וראשונה בן אדם, וכל עיתונאי בא עם תפיסת עולם אישית של מה מותר ומה אסור, מה מזיק ומה לא מזיק, וכל עיתונאי יכול להחליט לבד, כיצד לפעול, במקרה שאין התייחסות לגביו בחוק או בכללי האתיקה העיתונאית.

גישת השימושים והסיפוקים

גישת "השימושים והסיפוקים" זו גישה המתמקדת בסיבות לכך שאנשים משתמשים בכלי תקשורת מסוימים ולא בתוכן. גישה זו היא חלק ממגמה רחבה יותר בקרב חוקרי התקשורת, שנוגעת יותר ל"מה" שאנשים עושים עם כלי התקשורת.
לפי גישה זו שצמחה בשנות ה – 40 ושבה ועלתה בשנות ה-70 וה – 80 מוצג השימוש בכלי התקשורת במונחי סיפוק של צרכים חברתיים או פסיכולוגיים של הפרט. כלי התקשורת מתחרים עם מקורות סיפוק אחרים, אך ניתן לקבל סיפוקים מהתוכן של המדיום, מהכרת הז'אנר, מהיחשפות כללית למדיום ומההקשר החברתי שבו הוא משמש. מקוויל (1987) המחיש את השפעת מצב הרוח על הבחירה בכלי התקשורת: שעמום מעודד בחירה בתכנים מעוררים, בעוד שלחץ נפשי מעודד בחירה בתכנים מרגיעים.

על פי גישה זו קיימים 4 סיבות נפוצות לשימוש בכלי התקשורת:

הצורך לקבלת מידע:
נתונים על אירועים ומצבים
עצות בעניינים מעשיים
סיפוק הסקרנות והידע הכללי
למידה, חינוך עצמי
תחושת ביטחון באמצעות הידע
הצורך לגיבוש זהות אישית:
קבלת חיזוקים לערכים אישיים
מציאת מודלים לחיזוי
הזדהות עם אדם חשוב אחר
הבנה טובה יותר של העצמי
הצורך בבידור:
בריחה או הסחת דעת מבעיות
הירגעות
השגת הנאה תרבותית או אסתטית
העברת הזמן
שחרור רגשי

הסברים אחרים המקובלים בספרות המקצועית החוקרת את תפקידה של הטלוויזיה בחיינו מחלקים את הסיבות לשלוש קבוצות עיקריות:
צפייה בשל תוכן מסוים – אנו נבדלים זה מזה בתחומי התעניינות ובהעדפות השונות עד כדי כך שתוכנית האהובה מאוד על צופה אחד עלולה להיות דוחה ממש בעיניו של צופה אחר. בולטים בכך ההבדלים בין הקבוצות. יש תוכניות שצופים בהן כמעט רק ילדים וגברים ( ספורט, מאבקי כוח) לעומת תוכניות עם אחוז גבוה מאוד של צופות (סדרות בהמשכים וסרטים העוסקים ביחסים בין אישיים).

עצם הצפייה כמקור לסיפוק – עצם הצפייה היא מקור ההנאה שלנו. הצפייה עצמה ולא התוכן, מאפשרת הירגעות, שכחה, דחיית התמודדות עם ריב, הטלוויזיה מאפשרת לנו להיעלם לעולמות אחרים, מלאי מתח והתרגשות.

הצפייה כמספקת צרכים חברתיים – קירוב בין בני אדם מצד אחד מול פרטיות. הטלוויזיה גורמת לנו להיות מעורים בחברה "בעניינים" , מעוררת בנו תחושת שייכות לאומית, מקרבת אותנו למין האנושי ומארחת לנו לחברה.

מודל

מודל הוא ביטוי גראפי המתאר באופן סכמתי רעיון בכדי לפשט תהליכים מורכבים הקיימים בו. בתקשורת המודל בא לתאר ולהסביר את התהליכים השונים המתרחשים בעת פעולת התקשורת.

יתרונם של המודלים בכך שהם מייצגים רעיונות תיאורטיים – מופשטים בצורה גראפית – חזותית, כעין מפה , שהיא יותר מוחשית ממילים. הצגה שכזו, מבחינה בין הרכיבים השונים של התהליך, וכך נושאים שונים שניתן להעלות באופן כללי, זוכים במודל להתייחסות ספציפית , המחייבת בניית מילון מונחים.

מודל לאסוול – מודל ליניארי (קווי)
המודל שפיתח לאסוול (1948) להבנת תהליך התקשורת הוא מודל השייך לאסכולת התהליך. על פי לאסוול ניתן להבחין בחמישה רכיבים עיקרים בתהליך התקשורת. תהליך זה הוא ליניארי שבו יש שיגור של מסרים וקליטתם. להלן המרכיבים:
מוען – יוזם הפעולה או מקורה. דהיינו: אדם יחיד, קבוצת אנשים, ארגון או מוסד.
מסר – התוכן של הדברים שהמוען מבקש להעביר
ערוץ – המדיום שדרכו מעביר המוען את מסריו
נמען – הפרט או הציבור שאליו מכוונת פעולת התקשורת
השפעה – השינוי המתחולל בנמענים כתוצאה מקבלת המסר
הכללת ערוץ התקשורת במודל ועוד יותר מכך, ההתייחסות למידת ההצלחה של המוען להעביר את המסר לנמען ולהשפיע עליו, הפכו את שאלותיו של לאסוול לכלי שימושי בלמודי התקשורת ובמחקרה.

מודלים מעגליים

מודלים מאוחרים ביקשו לשנות את האופי הליניארי או החד סטרי של לאסוול. לדוגמה: במודל שהציע דה פלר (1968) הוכפל המודל הליניארי והיה למעגל סגור כך שהמוען הופך בתורו לנמען, הנמען למוען, וחוזר חלילה.
אולם אף שהתהליך נתפס כדו-סטרי הוא אינו סימטרי לגמרי. המוען משמש עדיין מקור עיקרי למסרים ואילו המסרים של הנמען מוגדרים כמשוב, ובכך משתמעת היוזמה של המוען בתהליך.

החידוש של דה-פלר הוא שיכלול מושג הרעש והחלתו לא רק על הערוץ אלא גם על כל מרכיבי התהליך. החל במוען שעשוי להיתקל בהפרעה בעת שיגור המסר וכלה בנמען שדבר מה עשוי להסיח את דעתו בעת קליטת המסר.

חופש הביטוי

חופש הביטוי הנו אבן יסוד במדינה הדמוקרטית ונגזר מן התפיסה הדמוקרטית המהווה תנאי מרכזי בהגשמתה. חופש הביטוי משמעו מצד אחד, הזכות לבטא ולהביע דעה לכל אדם על כל דבר ובכל דרך והזכות לשמוע כל התבטאות של כל אדם או לקרוא אותה או לקבל מידע אשר מישהו רוצה להפיץ. זוהי אחת החירויות הבודדות שאינה כתובה בספר החוקים של מדינת ישראל אך היא זכות חוקתית שנוצרה בפסיקת בג"ץ. מכונה בפסיקה הישראלית "זכות עילאית".

הבסיס המשפטי לחופש הביטוי

במדינת ישראל אין חוקה ואין חוקים מפורשים שמבטיחים את חופש הביטוי, אולם כבר מ"הכרזת העצמאות" ניתן להסיק כי העקרונות הדמוקרטיים שעליהם מושתתת המדינה כוללים גם את חופש הביטוי.

אחד האישורים המתועדים והמצוטטים ביותר לקיומו של חופש הביטוי הוא פסק הדין של שופט בית המשפט העליון, שמעון אגרנט. בעתירת עיתון קול העם לבג"ץ בשנת 1953, נגד שר הפנים, שדרש את סגירת העיתון. בהיעדר חוקה שימש פסק דין זה, תקדים חשוב וכעין תחליף לחוק.

השופט אגרנט דחה את דרישת שר הפנים וקבע כי היות ומערכת החוקים שלפיהם הוקמו ולפיהם פועלים המוסדות הפוליטיים בישראל מעידים כי אכן זוהי מדינה שיסודותיה דמוקראטיים וכי יש להימנע ככל האפשר מלהגביל את חופש הביטוי. שר הפנים רשאי לאסור הופעתו של עיתון בשל דבר שפורסם בו, רק אם הפגיעה בביטחון ובשלום הציבור היא קשה, רצינית וחמורה, ורק אם קיימת ודאות קרובה כי הגשמתו של חופש הביטוי תביא לפגיעה זו.

השופט אגרנט מסכים כי לחופש יש סייגים. בפסק הדין טוען השופט כי יש לבהחין בין חופש לבין הפקרות, וכי בצידן של זכויות החופש יש הגבלות מטעם החוק. רעיון זה נקבע על ידי בית המשפט העליון בקביעה כי "לכל אחד הזכות לחופש הדיבור וחופש הביטוי, אך השימוש בזכות זו נתון להגבלה מטעם החוק. תפקידו של החוק , קובע אגרנט הוא "להגביל זכות יסודית זו במקום שאדם משתמש בה לרעה".

שר הפנים הורה על סגירת עיתון "קול העם" ב – 1956 ממניעים פוליטיים. כאמור, העיתון היה מזוהה עם המפלגה הקומוניסטית וגינה את הממשלה בהגדירו אותה "מדיניות הממשלה המספסרת בדם בנינו". הנימוק שהעלה שר הפנים היה לכאורה נימוק ביטחוני כלומר: הטענה היא כי הפרסום בעיתון "קול העם" פוגע בביטחון המדינה.

פסק הדין שנתן השופט שמעון אגרנט, נוטה לטובת חופש הביטוי. השופט קבע כי היות ומערכת החוקים שלפיהם הוקמו ולפיהם פועלים המוסדות הפוליטיים בישראל מעידים כי אכן זוהי מדינה שיסודותיה דמוקרטיים, וכי יש להימנע ככל האפשר מלהגביל את חופש הביטוי. שר הפנים רשאי לאסור הופעתו של עיתון בשל דבר שפורסם בו רק אם הפגיעה בביטחון ובציבור קשה רצינית וחמורה ורק אם יש ודאות קרובה כי הגשמתו של חופש הביטוי תביא לפגיעה כזו.

הסיבות לחופש הביטוי

חופש הביטוי כאמצעי להגשמה עצמית של הפרט – במדינה הדמוקרטית האדם הוא ערך עליון. תפקיד המדינה לשרת את האדם ולספק לו הגנה על חייו, רכושו, אמונותיו ודעותיו. בניגוד לדגם המדינה האוטוריטרית בה האדם הוא כלי לשימוש המדינה, כאשר זו היא ערך עליון הרי שבמדינה דמוקרטית מונהג חופש ביטוי בכדי לאפשר לפרט לפתח את סגולותיו ולהתקדם במעלה האפשרויות שמעניקה לו במדינה.

חופש הביטוי כתהליך קידום הידע וגילוי האמת – האידיאל של התפיסה הליברלית הוא להבטיח קיומו של שוק דעות חופשי לתחרות המאפשר ליחיד לממש את פוטנציאל הדעת ואת זכות הבחירה שניתנה לו. גישה חופשית לערוצי התקשורת וזכות שווה לקבל מידע ולהביע עמדה, היא המאפשרת לאמת לצוץ ולהיחשף. בכך מממש חופש הביטוי את עיקרון שלטון העם על ידי העם – אבן יסוד במדינה דמוקרטית.

חופש הביטוי כגורם חיוני ליציבות חברתית – החברה הרב גונית בדמוקרטיה מורכבת ממיעוטים שונים לצד הרוב. חופש ביטוי מאפשר למיעוטים לנסות לשכנע את הרוב בצדקת דרכם. בדרך זו מסכימים קבוצות המיעוט לקבל את הכרעת הרוב. הסכמה על כללים אלו תוך מתן נופך של חופש ביטוי שומר על היציבות החברתית במדינה.

ההגבלות והאיסורים על חופש הביטוי

החברה מתגוננת מפני חופש מידע מוחלט בחקיקה ובנורמות מוסר. כך החיל המחוקק איסורים החלים על חופש המידע ובכללם:
איסור פרסום שמו של קטין מתחת לגיל 18 אשר הסתבך בפלילים או קשור לעניין פלילי
חוק איסור לשון הרע – חוק האוסר פרסום דבר דיבה כנגד מישהו, הודעה כוזבת.
איסור סוב-יודיציה: כל עניין הנמצא בהליך משפטי אסור לעיתונאי לנסות להשפיע על מהלך המשפט
משפט בדלתיים סגורות – משפט שמהלכיו חסויים ונאסרת עליו כניסת עיתונאים
הצנזורה הצבאית – איסור פרסום עניין הפוגע בביטחון המדינה
חוק הגנת הפרטיות (ראה הרחבה בהמשך הדף)

בנוסף, הנהיגה העיתונות (אתיקה עיתונאית) נורמות ואמות מוסר כדוגמת:

הימנעות מפרסום אם אין הכרח של עיקרון זכות הציבור לדעת
הימנעות מהשגת מידע בדרך לא ישרה או תוך הטעיה מכוונת של אחרים, או ניצול תמימות של מרואיינים
תדריך ניקדי – תדריך כולל ברשות השידור כיצד לשמור על אובייקטיביות, הגינות, כללי ראיון, שפה תרבותית

כמו כן כללי האתיקה המגבילים את העיתונאי הם:

יושר והגינות, נאמנות לאמת, בדיקת העובדות, אוביקטיביות, תיקון טעויות התנצלות ומתן אפשרות לתגובה מצד הציבור, פרטיות ושם טוב של אדם, שלא להפלות ולא לפרסם דבר שיש בו משום הסתה או עידוד לגזענות או לאפליה פסולה על בסיס גזע, מין, מוצא, צבע עור, עדה, לאומיות, עיסוק , נטיה מינית, מחלה או נכות גופנית או נפשית, אמונה או השקפת עולם. שלא לפעול בניגוד עניינים, שלא להשתמש לרעה בתפקיד העיתונאי, שלא לפרסם דבר שיש בו טובת הנאה, שלא להשתמש לצורך השגת מידע באמצעים פסולים, לא לגלות מידע ולשמור על זהותו של מוסר הידיעה

חוק איסור לשון הרע

איסור לשון הרע זהו חוק מדינה שמהותו:
אסור להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו למטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם
אסור לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו
אסור לפגוע באדם, במשרתו, בעסקו, במשלח ידו, או במקצועו
אסור לבזות אדם בשל מוצאו או דתו

חוק הגנת הפרטיות

פגיעה בפרטיות היא פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, ושימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים. ואולם החוק גם מגדיר כמה פגיעות בפרטיות אשר כמעט לכולן עשויה להיות נגיעה לעבודתו כעיתונאי בשלב איסוף החומר ובשלב פרסומו.
ראוי להדגיש שפגיעה בפרטיות מותרת רק כאשר קיימת הסכמה מצד הנפגע לפרסום. הליך זה פוטר לחלוטין את העיתון מאחריות לפגיעה. ההסכמה אינה חייבת להיות מפורשת. אך על פי החוק, גם פגיעה שלא בהסכמה מותרת אם מוכיח העיתון שהפרסום היה אמת והיה בו עניין ציבורי המצדיק אותו. לענייננו: לא הייתה עבירה על החוק במידה שנתקיימו אחת מהנ"ל:

הייתה הסכמה מצד המשפחה
היה בו עניין ציבורי
הפרסום
נעשה בתום לב

פרסומת ויחסי ציבור

פרסומת : הפצת מידע על מוצר שירות או רעיון על מנת להגביר את מכירתו באמצעות מודעות בעיתונים, שלטי חוצות, סרטוני קולנוע, ותשדירים ברדיו ובטלוויזיה. מטרת הפרסומת היא לשכנע , לשנות עמדות, לידע. תפקידה של הפרסומת למכור מוצרים ולנסות להשפיע על הרגלי הצריכה שלנו. הפרסומאים משתמשים בדימויים מילוליים, חזותיים, באמצעים רטוריים – שכנועים מגוונים להעברת מסרים כלכליים, חברתיים, פוליטיים.
בעוד שמטרתם המרכזית של הפרסומות הוא רווח כלכלי, מטרתם המרכזית של יחסי הציבור היא בניית תדמית חיובית ברמת התודעה ולאו דווקא ברמת ההפעלה. וכן, בעוד שפרסום היא פעולת שכנוע "מסומנת" ומוצהרת הכרוכה בתשלום, יחסי ציבור לא ניתנים לזיהוי, ובעיקר אינם מתומחרים (לא עולים כסף) .

הקשר (התלות) בין פרסומת לתקשורת

פקיים קשר של תלות הדדית והשפעה דו סטרית בין תקשורת לפרסומות. המעבר לייצור המוני והיווצרות חברת השפע הצרכנית דחקה הצידה את התקשורת הבין אישית על ידי ההמונית ויצרה מצב בו ההיצע וגם הביקוש במידה כזו שהצריכו ויסות ותיאום ביניהם להבטחת הקיום הכלכלי. ככל שההיצע גדל גבר הצורך בתקשורת המונים שתפרסם ברבים את שלל המוצרים המתחרים על מקום בשוק. ככל שגדל הפרסום בתקשורת גבר הביקוש בציבור והתפתחו צרכים והרגלי קנייה חדשים. התקשורת כעסק כלכלי לכל דבר נעשתה תלויה בהכנסות מן הפרסום, והפרסום נשען על התקשורת כאמצעי בלעדי לקשר עם ההמונים.

ההשפעות המוגבלות של התקשורת על החברה והתרבות

השפעה מוגבלת אחת :

מען הוא נעצר בדרך ב"מסנני מידע" – תיווך של בני משפחה, חברים, מומחים, וכיו"ב. הצרכן אינו מושפע באופן ישיר, אלא כצרכן נבון הוא שוקל את צעדיו, מתייעץ, סוקר, משווה ובודק דרך אותם "מומחים לעניין" את כדאיות רכישת המוצר
השפעה מוגבלת שניה :
אנשים נוטים להיות קשובים למסרים שתואמים את עמדותיהם יותר מאשר לאלו שסותרים אותן (עיקרון הסלקטיביות). מרבית הצופים מקבלים את החלטתם מבעוד מועד ואינם מושפעים מן הפרסומות בעיקר כאשר הן נוגדות את עמדתם. הפרט הוא יצור סלקטיבי השייך למבנה חברתי שמוגן מפני התקשורת וממתן את השפעתה.